שנים האחרונות אנו נחשפים לתופעה די הגיונית ב-NBA-שחקנים כוכבים מפחדים לסיים את הקריירה המפוארת שלהם, או שלא, ללא טבעת.

זה היה תהליך שהיה קיים לאורך שנים רבות, אבל בשנים האחרונות הוא חווה רנסאנס מטורף שאין כדוגמתו. אפשר להגיד שהפיצוץ החל אי שם ב-2003 כשהלייקרס החתימו באותו שבוע את גארי פייטון וקארל מלון במירוץ שלהם נגד הזמן. אולי ב-2007 כשקווין גארנט וריי אלן חברו לפול פירס בבוסטון ויצרו מפלצת תלת-ראשית כמעט ראשונה מסוגה. אין לדעת. מה שכן אפשר לדעת, זה שישנם שחקנים רבים שלא השכילו לחתום באותה קבוצה שרוברט הורי חתם בה או שפשוט נתקלו במייקל ג'ורדן או ביל ראסל בפלייאוף ותלו את הנעליים כשבאמתחתם אפס טבעות. היום אנחנו נותנים כבוד לאלו שקבעו שיאים לא יתוארו, שסיפקו רגעים מונומנטאליים וסיפורים לנכדים, אבל תארים לא יצא להם מזה. שחקנים פעילים נותרו מחוץ לרשימה, כך שסטיב נאש נותר בחוץ, וכך נוצרה לה העשירייה הגדולה ביותר שהלכה אינספור שנים במדבר ה-NBA בלי להגיע לארץ המובטחת עם הטבעת.

לפני שמתחילים בדירוג חשוב לציין את הראנר-אפים הגדולים מכולם, שרק בפוטו פיניש נותרו בחוץ. דומיניק ווילקינס, שאת שנות השיא שלו בילה באטלנטה הוקס, ובוב לניר, הענק ששיחק בתקופה של ביג-מנים עצומים, אבל עם כל הכבוד לשניים הללו, לא יכולנו להישאר אדישים לענקי הכדורסל האחרים.

מקום 10-אלן אייברסון (פילדלפיה סיקסרס, דנבר נאגטס, דטרויט פיסטונס)

שחקן ענק אך קטן, שהיה יכול להגיע יותר רחוק ברשימה, או בכלל לא להיות בה, אך זקנתו טיפה מביישת את נעוריו, אבל איזה נעורים אלו היו.

אחרי שנתיים מהממות בג'ורג'טאון, שעוד תוזכר פה, פילדלפיה הלכה על אייברסון בבחירה מס' 1 בדראפט של 96', שכלל גם את קובי בריאנט, ריי אלן, ג'רמיין אוניל ואחרים. אייברסון היה סוג של עוף מוזר. שחקן נמוך ורזה, אבל מהיר כשד, בעל חדירה אימתנית ועם קרוס-אובר שלא נראה כמותו עד אז בליגה הטובה בעולם.קרוס-אובר שגרם אפילו למייקל ג'ורדן להתבלבל.

 

אייברסון פתח את הקריירה המקצוענית שלו בסערה, וקלע למעלה מ-23 נק' למשחק בעונת הרוקי שלו. כמובן שהוא זכה גם בתואר רוקי העונה. בעונתו השלישית כבר זכה בתואר מלך הסלים והוביל את הסיקסרס לפלייאוף, שם נפל שנתיים ברציפות מול הפייסרס שהיו אחד מהכוחות המובילים במזרח באותה תקופה. ואז הגיע עונת 2000/01.

אייברסון יצא כמו מלוע של תותח לעונה הזו והוליך את הסיקסרס למאזן הטוב במזרח. הוא לקח שוב את תואר מלך הסלים עם למעלה מ-30 נק' למשחק ועל הדרך גרף גם את תואר מלך החטיפות של הליגה, אבל ההישג הכי גדול שלו הגיע בפלייאוף, בו הוביל קבוצה מוגבלת מאוד, עם חמישייה שכללה את אריק סנו ודיקמבה מוטומטבו כסייד-קיק, עד לגמר ה-NBA מול האלופה המכהנת, הלייקרס. מה שאייברסון עשה שם במשחק הראשון נחקק בספרים. 48 נק' על הראש של קובי וניצחון ענק בעיר המלאכים שגרם לכולם להאמין בסנסציות. אבל יותר מזה הגמד הענק לא יכול היה לתת והלייקרס ניצחו בארבעת המשחקים הבאים בדרך לאליפות שנייה מתוך שלוש.

לאחר עונת השיא הזו אייברסון שמר על ממוצעיו והוביל שוב את הליגה בקליעות וחטיפות, אבל יחסיו עם המאמן לארי בראון התערערו, והסיקסרס התקשו לשחזר את ההישג מ-2001. אייברסון המשיך לקלוע בצרורות, וזכה בפעם הרביעית בתואר מלך הסלים (דווקא בעונת שיא של 33 נק' למשחק הוא לא לקח את התואר, שהלך לקובי ברייאנט), אבל המשיך להיות מודח בסיבובים המוקדמים של הפלייאוף. הפציעות החלו להשבית, היחסים עם המאמנים המשיכו להיות קלוקלים, וב-2006 AI עבר לדנבר נאגטס, שם חבר לכרמלו אנתוני הצעיר. על אף קבוצה נפיצה באופן  מפחיד, הנאגטס לא הצליחו להתמודד שווה בשווה מול אריות המערב של התקופה, ואייברסון המשיך לדעוך כשגם ממוצעיו יורדים עקב הפיכתו לשחקן משני ליד כרמלו. לאחר מכן אייברסון המשיך לדטרויט לאפיזודה מוזרה וחזר לסיקסרס לסגור מעגל, אבל לא הציג את היכולת המחשמלת מתחילת המילניום, ולא זכה להניף את גביע האליפות שכל כך חשק בו. תמיד נזכור את שינוי הכיוון התזזיתי, את האופי החתולי של הבחור שהגיע מכלום עד לגמר ה-NBA.

מקום 9-רג'י מילר (אינדיאנה פייסרס)

אחד השחקנים הרומנטיים ביותר של הענף, שנשאר כל הקריירה שלו באינדיאנה, שהיה קלעי השלשות הגדול ביותר, שהיה אחד משחקני הקלאץ' הגדולים ביותר, אך איתרע מזלו ובצד השני של המתרס ניצבו שניים, מייקל ג'ורדן ושאקיל אוניל.

 

מילר הגיע ל-NBA אחרי קריירת מכללות לא רעה בכלל שכללה אליפות NCAA עם UCLA, ונחת באינדיאנה לאחר דראפט 87' (דייוויד רובינסון, סקוטי פיפן, קווין ג'ונסון). לא כמו אייברסון, מילר לא פתח את הקריירה המקצוענית שלו בסערה ובעונתו הראשונה קלע רק 10.0 נק' למשחק בקצת יותר מ-20 ד' לערב, אבל מהעונה השלישית כבר היה ברור לכולם באינדיאנה שזה הפרנצ'ייז פלייר שלהם לשנים הקרובות, עם 24.6 נק' ובחירה לאול-סטאר. לאט-לאט מילר הוכיח את יכולותיו כקלעי מחונן (57 נק' במשחק מול שרלוט), כקלאץ' פלייר מהגדולים בהיסטוריה (25 נק' ברבע האחרון מול הניקס בפלייאוף 94') ובעצם כשחקן עם ביצים שהיית רוצה לידך כשהטיקים נגמרים. 8 הנק' שלו ב-8.9 שניות מול הניקס והשלשה הגדולה מול ג'ורדן בפלייאוף 98' קיבעו את מעמדו, לצד מייקל, כגדול מכולם ברגעי ההכרעה. אולם בפלייאוף הוא והפייסרס לא הצליחו לעבור את גמר המזרח, והודחו בו 3 פעמים (מול המג'יק, מול הבולס ומול הניקס). רק בשנת 99/2000 הצליחו סוף סוף הפייסרס, בראשות מילר, להוריד את הקוף מהגב ולעלות לגמר ה-NBA מול הכוח העולה של שאקיל, קובי והלייקרס. מילר נתן סדרה מעולה עם 24.3 נק', וכמעט חולל סנסציה, אבל התעלות של קובי בראיינט ברגעי ההכרעה וההארכה היו יותר מדי עבורו ועבור הפייסרס, שלא שבו לבמה הגדולה מכולן.

בשנים שלאחר מכן מילר החל בדעיכה מרהיבה, שכללה מגוון שלשות מדאונטאון ומהלכי קלאץ' מדהימים, והגיעה לשיאה כאשר הפייסרס היו חבוטים אחרי הרחקתם של רון ארטסט וג'רמיין אוניל בעקבות המכות מול דטרויט ב-2003. מילר, בשלהי הקריירה, הוכיח את גדולתו וסחף חבורת צעירים חסרי-ניסיון עם למעלה מ-20 נק' למשחק והמון קלאסה.

הוא אולי לא חקוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו כמו אייברסון, בארקלי או סטוקטון, אבל רג'י מילר היה שחקן ענק, שנולד בעשור הלא נכון.

מקום 8-פטריק יואינג (ניו יורק ניקס, סיאטל סופרסוניקס, אורלנדו מג'יק)

האיש שעליו אמר מייקל ג'ורדן שיש לו לב של אלוף סיים את הקריירה ללא טבעת שתעיד על כך. הלוחם מג'ורג'טאון, שנבחר בדראפט 85' במקום ה-1 ע"י הניקס, שלט ברחבות באימתניות רבה והיה חלק אינטגרלי מרביעיית הסנטרים המופלאה של שנות ה-90 ב-NBA (דיוויד רובינסון, האקים אולוג'וואן, שאקיל אוניל). מיותר לציין שהוא היחיד שלא זכה באליפות מתוך הרשימה הזו.

יואינג היה סנטר לא אורתודוקסי, עם יד רכה מחצי מרחק והגנה קטלנית. הוא סומן כמעט מן הרגע הראשון (יותר מ-20 נק' ו-9 ריב' בעונת הבכורה בליגה) כפרנצ'ייז פלייר העתידי של התפוח הגדול, ודחק החוצה את ביל קרטרייט וברנרד קינג, שהובילו את הניקס לפלייאוף בשנים שלפני יואינג. בעונתו הרביעית בקבוצה, עם ריק פיטינו על הקווים, יואינג הצליח להוביל קבוצה יחסית מוגבלת לפלייאוף רק כדי להפסיד לסלטיקס של לארי בירד.

 

בעונת 88/89 יואינג המשיך לפרוץ, נבחר לאול-סטאר, הגיע לחמישייה השנייה של הליגה והוליך את הניקרבוקרס למאזן 52-30, אבל בפלייאוף של אותה עונה הוא הוכיח את גדולתו (למעלה מ-29 נק' בפלייאוף) עם ניצחון על הסלטיקס בסיבוב הראשון וקרב עיקש מול האלופים שבדרך, הפיסטונס.

בעונת 91/92 נחת פט ריילי בניו-יורק וסוף כל סוף הייתה ליואינג ולניקס קבוצה, ובעיקר מאמן, ראויים לתואר. ג'ון סטארקס, צ'ארלס אוקלי ואחרים עזרו ליואינג להשיג מאזן של למעלה מ-50 ניצחונות לעונה במשך 4 עונות רצופות, אבל הבולס היו יותר מדי עבורם, ביריבות נצחית שספייק לי לא רוצה להיזכר בה. הפסד ב-7 משחקים בפלייאוף 92' והפסד בגמר המזרח שוב מול ג'ורדן וחבריו ב-93' אחרי שכבר הוליכו 0-2. יואינג באותן שנים היה בשיאו, וסיים רביעי במרוץ ל-MVP כשלפניו אגדות כמו מייקל ג'ורדן וצ'ארלס בארקלי.

בעונת 93/94, אחרי פרישתו הראשונה של הגדול מכולם, הניקס הצליחו לשבור את הנאחס ולעלות לגמר הליגה כשיואינג מוביל את הקבוצה בכל פרמטר, ונותן הופעה בלתי נשכחת של 24 נק' ו-22 ריב' מול אינדיאנה במשחק 7 של גמר המזרח. בגמר הגדול של 94' ניצב מול יואינג האקים אולוג'וואן, והשניים הלכו ראש בראש עד משחק 7, בו ג'ון סטארקס נתן הופעה מזוויעה של 2 מ-18 ויואינג נאלץ לראות את הרוקטס חוגגים אליפות ראשונה בתולדות הפרנצ'ייז.

מהנקודה הזו יואינג החל לרדת ברמה, הוא אמנם הוביל את הניקס שוב לגמר ה-NBA (בעונה המקוצרת של 99'), אבל הוא לא הופיע בגמר עקב פציעה וזו כבר לא הייתה הקבוצה שלו אלא של יוסטון וספריוול. אך עדיין, הסנטר מג'מייקה היה ונותר אחד הסנטרים הגדולים בהיסטוריה, שהגיע הכי קרוב לטבעת האליפות. הוא לא זכה בתארי MVP, מלכות הסלים או תארים אישיים רבים, אבל זה בעיקר כי בשיאו, הוא שיחק מול הגדולים ביותר בשיאם. הלוחם הגדול אולי לא רשום בשנות ה-90' כאלוף, אבל העשור הזה היה נראה שונה לגמרי בלעדיו.

 

מקום 7-פיט מאראביץ' (אטלנטה הוקס, ניו אורלינס/יוטה ג'אז, בוסטון סלטיקס)

אם עד עכשיו נכנסו לרשימה שחקנים גדולים שהגיעו קרוב לבאר אבל לא שתו ממנה, פה אנחנו חולקים כבוד לאחד הכישרונות הגדולים ביותר שדרכו בפרקטי ה-NBA ושלא זכו להרגיש את הטירוף של יוני, של סדרת הגמר.

פיסטול פיט מאראביץ', שהגיע ל-NBA אחרי קריירת מכללות מזהירה בלואיזיאנה סטייט (עם עונות של 44 נק' למשחק, בעידן שלפני קו השלוש) היה שחקן שהקדים את זמנו. עם קליעה מדויקת מרחוק, משחק וירטואוזי ומסירות מדהימות, מאראביץ' היה אטרקציה עבור יושבי ה-NBA, אך אף פעם לא הצליח להוביל קבוצה רחוק בפלייאוף, הרבה בגלל פציעות ברך טורדניות וחוסר מזל.

מאראביץ' נבחר 3 בדראפט 70' ע"י אטלנטה והשתלב בהרכב שכלל עוד גארד סקורר, לו האדסון. כבר בעונת הרוקי מאראביץ' העמיד ממוצעים של 23.2 נק' והגיע עם ההוקס לפלייאוף, שם הפסיד לניקס.

 

מאראביץ' המשיך להלהיב את הקהל, לקלוע הרבה ולהפסיד בפלייאוף בסיבוב הראשון גם בעונתו השנייה והשלישית. בעונתו הרביעית הוא קלע בצרורות (27.7 נק' למשחק), אך צוות מסייע חלש השאיר אותו מחוץ לפוסט-סיזון.

באותן שנים ה-NBA החלה להתרחב, ופרנצ'ייז חדש הוקם בניו אורלינס. הפרנצ'ייז היה זקוק למישהו שימלא את המושבים, ופיסטול פיט, עם סגנון משחקו האטרקטיבי ויכולתו ליצור נקודות מכל מצב ענה על הדרישה. 4 בחירות דראפט ושני שחקנים נשלחו לאטלנטה תמורת מאראביץ', שהסתגל בקלילות לחיים חזרה בלואיזיאנה, אך קבוצתו סבלה ממחסור עצום בכישרון לידו, ומאראביץ' לא הצליח לסחוב את קבוצתו המוגבלת לפלייאוף. באותן שנים החלו להטריד אותו הפציעות בברך, אך הוא עדיין המשיך להפציץ עם עונות של למעלה מ-25 נק' למשחק. ב-76-77' מאראביץ' נתן עונת שיא עם 31.1 נק' לערב, ונתן הופעות בלתי נשכחות כולל 68 נק' מול הניקס (על הראש של וולט פרייז'ר) ויותר מ-13 משחקים של 40 נק' ומעלה.

אחרי שגם בעונה הזו הג'אז לא התקדמו לשום מקום, החלו להישמע ביקורות על מאראביץ', שעל אףהמסירות המוטרפות שלו מאחורי הגב ובין הרגליים, הוא משחק קודם כל למען עצמו ורק אז בשביל הקבוצה, ועמודת הניצחונות של קבוצתו (שעברה בינתיים ליוטה) לא עזרה לו להתמודד עם ביקורות אלו.

בעונות שלאחר מכן מאראביץ' החל לפספס משחקים רבים עקב פציעות חוזרות בברכו ולא חזר על יכולתו המופלאה מתחילת הקריירה, ובעונת 79-80' הצטרף כשחקן חופשי לבוסטון סלטיקס, שהובלו ע"י הרוקי לארי בירד. מאראביץ' הפצוע תמידית שומש כנשק מהספסל ועזר לבוסטון להגיע רחוק בפלייאוף, לראשונה בקריירה שלו, אך בסופו של דבר ד"ר ג'יי ופילדלפיה השאירו את פיסטול פיט נטול ביקורים בבמה הגדולה מכולן, גמר ה-NBA.

מאראביץ' פרש לאחר עונה זו בעקבות הפציעות, והותיר את כולנו לתהות, מה היה יכול להיות? מה היה קורה אם לשחקן המופלא הזה הייתה קריירה של יותר מ-10 עונות? מה היו ממוצעיו אם קו השלוש היה מוכנס בתקופתו? כמה תהילה היה זוכה לו היה משחק בעשור אחר, כשהליגה זכתה ליותר חשיפה? על אף שמעולם לא התקרב לאליפות וברוב הקריירה שלו הסתובב בקבוצות מפסידות, הפוטנציאל הנפיץ של התשובות לשאלות אלו מחייב אותנו לתת למאראביץ' מקום של כבוד ברשימה.

מקום 6-ג'ון סטוקטון (יוטה ג'אז)

לא חשבתם שנשאיר את המוסר הכי גדול והחוטף הכי טוב בהיסטוריה מחוץ לרשימה נכון? ג'ון סטוקטון לא היה שואו-מן, לא פיזר טלק באוויר לפני משחקים, לא שאג אחרי דאנקים והייתה לו בכלל זריקה מוזר כזאת עם זווית בלתי-אפשרית, אבל הוא היה יחיד במינו, ועמד ביחד עם היוטה ג'אז שלו מול הקבוצה הגדולה של העידן המודרני, שיקאגו בולס, והסתכל לה בלבן של העין.

סטוקטון נבחר במקום ה-16 של דראפט 84' (כן, הדראפט ההוא) ע"י הג'אז ומהרגע שקארל מאלון הצטרף אליו עונה לאחר מכן לא הסתכל לאחור. עם השנים הוא יצר ביחד עם מאלון שיתוף פעולה קוסמי שעד היום נותר אב-טיפוס לרכזים ופורוורדים בכל רחבי הליגה והעולם, עם פיק-אנד-רול בלתי ניתן לעצירה, כשהשדר שואג "סטוקטון טו מלון".

 

את סיפורו של השחקן בעל המכנסיים הקצרים ביותר בספורט העולמי אי אפשר לספר לפי עונות, כי מספרי הקריירה שלו ושיאיו האינסופיים מספרים את הסיפור בצורה הכי טובה. הכי הרבה אסיסטים, הכי הרבה חטיפות, הכי הרבה משחקים רצופים עבור קבוצה אחת, ממוצע דאבל-דאבל בכל הקריירה, היעדרות מ-22 משחקים בלבד לכל אורך הקריירה, 10 הופעות אול-סטאר, 2 הופעות בגמר ה-NBA ובחירה כללית של שחקני ה-NBA כשחקן הקשוח ביותר בליגה.

סטוקטון ספג הרבה ביקורות על משחקו המלוכלך, כביכול, בעיקר ע"י דניס רודמן, אבל הוא ענה על המגרש. הוא היה מנהיג בכל רמ"ח איבריו והסיפור שמעיד על כך בצורה הטובה ביותר הוא דווקא ההפסד לבולס בסדרת הגמר של 98'.

הג'אז היו בשיאם, על אף ההתבגרות של מאלון וסטוקטון. הם היו הקבוצה הטובה יותר, הם הגיעו עם המאזן הטוב בליגה, הדיחו במערב את כל מי שהתמודד עימם, והגיעו שוב לסדרת הגמר להתמודדות ראש בראש מול מייקל, שנה לאחר שסטיב קר לקח להם את האליפות בשישה משחקים. הג'אז הצליחו לחזור מהקבר במשחק 5 והחזירו את הסדרה לסולט לייק סיטי כשהם בפיגור 3-2. המשחק הזה זכור בעיקר בגלל הדחיפונת של ג'ורדן לבריאן ראסל והקליעה המושלמת, אבל מה ששוכחים הוא שנשארו 6 שניות לג'אז לקלוע ולכפות משחק 7. סטוקטון לקח את האחריות, החטיא ואמר לאחר מכן שהוא האמין שהכדור ייכנס. הבחור הלבן והנמוך לקח את הזריקה המכרעת בלי להסס, וסנטימטרים ספורים הפרידו בינו לבין ניצחון על שיקאגו הגדולה. בעונה שלאחר מכן הג'אז קרסו תחת העומס של העונה המקוצרת ולאחר מכן הרגליים כבר לא יכלו ללייקרס של שאקיל וקובי. סטוקטון פרש ב-2004 בלי אליפות, אבל עם המון כבוד והערכה מעולם הכדורסל.

 

מקום 5-ג'ורג' גרווין (וירג'יניה סקוויארס (ABA), סן אנטוניו ספרס, שיקגו בולס)

האייס-מן נראה אולי כשחקן קר-רוח עם קליעה טובה שאף פעם לא הצליח יותר מדי בפלייאוף, אבל הסיבה האמיתית שבגינה ג'ורג' גרווין מתייצב לו איתן במקום ה-5 היא בגלל דרך החתחתים שאותה הוא עבר כדי להגיע לאן שהגיע.

גרווין נולד למשפחה מרובת ילדים בדטרויט, אביו עזב את הבית כשהיה צעיר ואימו נאלצה לעבוד בכל עבודה שיכלה כדי לשמור על הבית. גרווין היה מסתובב בעיר ומשחק את המשחק האהוב עליו, כדורסל, עם חבר מהשכונה, אחד, ראלף סמפסון.

האהבה של גרווין לכדור הלכה וגדלה ככל שהתבגר, והוא ניסה להתקבל לאחת מקבוצות התיכונים שהיו באיזור, אבל ללא הצלחה. לבסוף, אחד המאמנים, שחיבב נורא את ג'ורג' הצעיר, החליט להוסיף אותו לסגל המלא. בעזרת קשרים ידידותיים עם השרת, גרווין היה נשאר כל הלילה באולם כדי להתאמן על הזריקה שלו, בתנאי שהיה מטאטא את האולם בסוף האימון. לאט-לאט גרווין השתלב בקבוצה והתחיל להוכיח את יכולותיו, למרות שבלימודים התקשה מאוד. למרות זאת, הוא קיבל מלגת כדורסל למכללה בדרום קליפורניה, אבל למרות ממוצעים יפים הלם התרבות שחטף בקליפורניה החזיר אותו מהר מאוד למישיגן, שם בעונת הסופמור העמיד ממוצעים של כמעט 30 נק' למשחק.

 

מה שנראה כמו סיפור עלייה מהגטו קלאסי קיבל תפנית כשהאייס-מן התנהג בצורה לא ממש קרת-רוח באחד המשחקים, והכה שחקן אחר. ההשלכות היו קשות. הוא הועף מהמכללה וכל סיכוי להשתתף בנבחרת האולימפית או כל נבחרת אחרת התנדף לו במהירות.

במצב שבו כמעט כל עולם הכדורסל מפנה לו גב, ובסיטואציה בה רבים אחרים היו מחפשים כבר עבודה בהום-דיפו, גרווין החל לשחק עבור 500 דולר בחודש באחת מליגות הכדורסל האזוריות. ג'וני קר, סקאוט של וירג'יניה סקוויארס מה-ABA, הגיע לראות משחק אחד של הקבוצה של גרווין באחד הערבים. האייס-מן הוכיח את גדולתו עם 50 נק' באותו ערב, ועד מהרה מצא את עצמו חזרה בליגה של הגדולים, לצד ד"ר ג'יי בקו האחורי של הסקוויארס.

בעונתו הראשונה כמקצוען, כשהוא מתפקד ככינור שני לארווינג הפעלתן (31.9 נק' באותה עונה), קלע גרווין 14.1 נק' למשחק והראה פוטנציאל גדול. באותו פרק זמן החל להידבק אליו הכינוי "אייס-מן" בעקבות הקוליות וקור-הרוח שהפגין במגרש. בעונת 73-74, עונתו השנייה בליגה, הוא כבר נבחר לאול-סטאר, בדיוק באותו זמן שחוזהו נמכר לסן אנטוניו ספרס, פרנצ'ייז חדש שהוקם בליגה.

כבר בעונתו הראשונה בספרס הראה גרווין שהוא קורץ מחומר של כוכבים עם 23.4 נק' והיה הקלע המוביל של הקבוצה, אבל הפריחה האמיתית הייתה כשהספרס הצטרפו ל-NBA. כולם ציפו שעל הבמה הגדולה גרווין יהיה טוב, אבל לא מצוין כמו שהיה ב-ABA. גרווין, כתמיד, ענה על המגרש עם 4 זכיות במלכות הסלים תוך 5 שנים, כשבכל שנה הוא מופיע באול-סטאר. עם סגל מוגבל מאוד, בו רק שלושה שחקנים קולעים בדאבל-פיגרס, הוביל גרווין את סאן אנטוניו למאזן השלישי בטיבו בליגה ב-77/78, כשהוא עצמו מסיים כמלך הסלים אחרי הופעה מופרעת של 63 נק' במשחק האחרון של העונה הסדירה. באותה עונה הוא סיים שני במירוץ ל-MVP (ביל וולטון) וכך גם בעונה לאחר מכן (מוזס מלון), העונה בה הגיע הכי קרוב לגמר ה-NBA. הספרס עוד היו במזרח באותו זמן, והגיעו לגמר מול הוושינגטון בולטס, ולמרות יתרון 3-1, נכשלו בעלייה לגמר הפלייאוף.

בעונה לאחר מכן הספרס עברו למערב אך נכשלו שנתיים ברציפות בגמר מול הלייקרס של מג'יק וקארים. בעונת 84/85 הגיע לספרס המאמן קוטון פיצסימונס שחשב שהאייס-מן לא נותן את כולו בהגנה. חילוקי הדעות בין הכוכב הענק למאמן היו גדולים ואחרי 12 עונות בטקסס, גרווין עבר לשיקגו בולס, בה שיחק עוד אגדה בתחילת דרכו, מייקל ג'ורדן. אייר-ג'ורדן היה פצוע במרבית העונה, וגרווין, בשלהי הקריירה, מילא את מקומו, אך בסוף העונה החליט לפרוש בגיל 33 ללא טבעת, אבל עם הישגים אישיים אדירים וסיפור חיים שנותן השראה לכל מי שרוצה להתחיל לשחק כדורסל.

 

מקום 4-נייט ת'רמונד (סן פרנסיסקו ווריורס, שיקגו בולס, קליבלנד קבאלירס)

אולי השם הכי אנונימי לחובבי הכדורסל הצעירים, אבל על שחקן שווילט צ'מברליין אמר שהוא הכי שנא לשחק מולו, ושקארים עבדול-ג'אבאר אמר עליו שיותר קשה להתמודד איתו מעם ווילט צ'מברליין קצת קשה לוותר ברשימתנו המכובדת. מין פטריק יואינג למתקדמים.

נייט דה גרייט מאוהיו היה אחד הסנטרים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. הבעיה הייתה שהוא שיחק בתקופה של סנטרים לא פחות גדולים (ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, קארים עבדול-ג'אבאר). ת'רמונד הגיע ל-NBA ב-1963 כבחירה ה-3 בדראפט ע"י סן פרנסיסקו ווריורס לאחר קריירת מכללות מרשימה במכללת באולינג גרין סטייט הקטנה. בווריורס חיכה לו סנטר אחר, צ'מברליין שהיה הסנטר הפותח, אך עונת רוקי מרשימה של ת'רמונד, שהסתיימה בהפסד ב-5 משחקים לבוסטון בגמר הפלייאוף, שיכנעה את ראשי הקבוצה לוותר על צ'מברליין המזדקן ולתת את המפתחות לת'רמונד. צעד זה היה אולי קצת נמהר, כפי שמאזן 17-63 הראה בעונתו השנייה של ת'רמונד בקבוצה, אבל עם הגעתו של ריק בארי בדראפט 65', הווריורס החלו לתפוס תאוצה ות'רמונד החל לתפוס ריבאונדים. הסנטר הגדול לא היה שחקן התקפה מלוטש כמו קארים או ביל ראסל, אבל היה שחקן הגנתי מושלם. הוא נבחר 5 פעמים לחמישיית ההגנה של הליגה וכל הסנטרים אמרו שוב ושוב שהוא השחקן שהכי קשה לעשות עליו סל.

 

באותן עונות, עם בארי לצידו, ת'רמונד קבע שיאים מדהימים, כולל הורדת 18 ריבאונדים ברבע (שיא שקיים עד היום), הורדת 42 ריבאונדים במשחק וממוצע של 21.3 ריב' בעונה.

אך עדיין, למרות שיכולתו ההתקפית השתפרה ובמשך 5 עונות רצופות הוא עמד על ממוצע של למעלה מ-20 נק' לערב, הווריורס התקשו להשיג ניצחונות.

רק בעונת 71/72, עונה בה ת'רמונד העמיד ממוצע מפלצתי של 21.4 נק' ויותר מ-16 ריב', הוא הצליח להוביל את הווריורס למאזן 51-31 ולגמר הפלייאוף. שם חיכה לו קארים עבדול-ג'אבאר, אז עוד כלו אלסינדור, שניצח אותו ב-5 משחקים.

לאחר אותה עונה ממוצעיו של ת'רמונד החלו לרדת, ובעונת 74' הווריורס ביצעו עליו טרייד שהעביר אותו לבולס, בטרייד שמאמן הבולס דאז כינה כטרייד הטוב בהיסטוריה.

רק כדי להוכיח את מה שמאמנו אמר, במשחק הבכורה שלו ת'רמונד קבע שיא ששוחזר מאז רק שלוש פעמים, קוואדרופל דאבל (22 נק', 14 ריב', 13 אס' ו-12 חס'). זו הייתה הפעם הראשונה בה שחקן משיג הישג שכזה, ולמרות שהוא לא שמר על יכולת מדהימה שכזו לאורך כל העונה, הבולס הגיעו לפלייאוף, רק כדי להיות מודחים ע"י האקסית של ת'רמונד, הווריורס, שהמשיכה עד לזכייה בתואר.

ת'רמונד סיים את הקריירה בקליבלנד, שם זכה לכבוד של מלך ששב הביתה, ולמרות שסיים את הקריירה בת 14 השנים שלו ללא תואר, ההשפעה שהייתה לו על המשחק ויכולתו לעמוד בשורה אחת עם הסנטרים הגדולים בהיסטוריה של המשחק מוכיחה כמה מקומו בהיסטוריה הוא נכבד.

 

מקום 3-צ'ארלס בארקלי (פילדלפיה סיקסרס, פיניקס סאנס, יוסטון רוקטס)

אם היינו אומרים לכם שהחלטנו לשים במקום ה-3 שחקן שהוא מגרד את ה-2.00 מ' גובה, סובל מבעיות משקל, בלי יד מדהימה מחוץ לקשת ולא מפסיק לעורר מחלוקות מחוץ למגרש סביר להניח שהייתם אומרים שיש רק סיבה אחת לבחירה הזאת-קוראים לה צ'ארלס בארקלי.

בארקלי היה פורץ דרך. הוא לקח ריבאונדים במספרים שדומים לקארים וצ'מברליין, רק שהם היו גבוהים ממנו בראש, הוא שיחק בכל עמדה, הוא היה 4 שקולע מבחוץ, 3 שמשחק בפנים, 5 שמוסר אסיסטים, ביג-מן שעושה קוסט-טו-קוסט, אבל בתיכון, כשעוד היה רק 1.78 מ' ולא התקבל לנבחרת התיכון שלו באלבמה, כל זה היה נראה רחוק מאוד.

בארקלי צמח במהרה כמעט 20 ס"מ והחל לככב בנבחרת המקומית, אך הצעות למלגת כדורסל במכללות בוששו לבוא, ולבסוף הוא שיחק עבור מכללת אובורן הקטנה יחסית. בארקלי ניפץ כמעט כל שיא שהיה קיים במכללה, בייחוד בכל הקשור לריבאונדים והוכיח שריבאונד זה עניין של רצון ולא גובה, ועניין הרצון מעולם לא הועמד בספק אצל הביג-דוג. בארקלי סיים את קריירת המכללות שלו כאגדה וחולצתו הועלתה לגג האולם כאות הוקרה לפועלו במכללה.

 

אבל כאן רק התחיל המסע של בארקלי, בדראפט 84' (כן, עוד פעם זה) הוא נבחר במקום ה-5 ע"י הפילדלפיה סיקסרס, שכבר שיחקו בה שני כוכבי ענק, ד"ר ג'יי ומוזס מלון.

מלון לקח את בארקלי תחת חסותו ולימד אותו איך להתנהג כמקצוען, לעיתים ללא הצלחה (בארקלי ירק על אוהד שקילל אותו, פספס אותו ופגע בילדה ליד, אך הוא התנצל וכיום הוא ביחסי ידידות עם המשפחה). עם זאת, מן הרגע הראשון בארקלי הראה שהוא מוכן לליגה הטובה בעולם, אחרי שבעונה הראשונה היה חלק אינטגרלי מהקבוצה שהגיעה לגמר המזרח, וכבר בעונתו השנייה נבחר לחמישייה השנייה של הליגה עם ממוצעים של 20.0 נק' ולמעלה מ-12 ריב'.

בעונה שלאחר מכן מוזס מלון עבר בטרייד והבמה התפנתה לבארקלי, שתמיד אהב את אור הזרקורים, והוא השתלט על פנסילבניה. הוא קלע 23.0 נק' וזכה בתואר מלך הריבאונדים כבר בעונתו השלישית עם למעלה מ-14 ריב' במשחק, נבחר לאול-סטאר, אבל כמו בעונתו השנייה, גם בעונה הזו הוא הודח מוקדם בפלייאוף ע"י מילווקי.

צעד נוסף לקראת הפיכתו לכוכב של פילדלפיה אירע כאשר ד"ר ג'יי פרש בתחילת עונת 86/87 ובארקלי הפך לפרנצ'ייז פלייר של הסיקסרס. הוא המשיך בתצוגות כדורסל מהממות (28.3 נק' לערב, בחירה לאול-סטאר, בחירה לחמישיית העונה) אך ללא ג'יי התקשה והקבוצה נשארה מחוץ לפלייאוף. בעונה הבאה בארקלי הוכיח שהעונה הקודמת לא הייתה מקרית עם בחירה חוזרת לחמישיית העונה, הוא שמר על ממוצעיו המדהימים והוליך את הסיקסרס לפלייאוף, רק כדי להיות מודח לניקס של פטריק יואינג.

בעונת 89/90 בארקלי שיחק את הכדורסל הכי טוב שלו, קלע ב-60% מהשדה וסיים שני באחד ממירוצי ה-MVP הצמודים ביותר (מג'יק ג'ונסון לקח). עם זאת, הוא ראה את מייקל ג'ורדן והבולס עוברים אותו בסיבוב השני של הפלייאוף. ג'ורדן מנע מבארקלי גם את תואר ה-MVP בעונת 90/91, כאשר בארקלי קולע יותר (27.6) בכל ערב וזוכה ב-MVP של האול-סטאר. אותו ג'ורדן הדיח שוב את בארקלי בפלייאוף של אותה עונה, שוב בסיבוב השני.

7 עונות עברו, ולמעט עונת הרוקי שלו, בה לא היה הכוכב של הקבוצה, בארקלי לא הצליח להגיע רחוק בפלייאוף. בעונתו השמינית החלו להופיע פציעות טורדניות שיחזרו להפריע לו, והוא החל לחוות ירידה בממוצעים, ונשאר מחוץ לפוסט-סיזון. בקיץ של אותה עונה הוא עשה שני דברים: השתתף בדרים-טים באולימפיאדת ברצלונה וביקש טרייד, ועבר לפיניקס סאנס, שהייתה קבוצה בעלייה עם קווין ג'ונסון ודן מארלי. בארקלי התגבר על הכאבים ונתן עונת שיא, עם 25.6 נק', 12.2 ריב' ושיא של 5.1 אס', הוא עשה הכל על המגרש וזכה בצדק ב-MVP. פיניקס הייתה הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה (20-62) ובארקלי היה הכוכב. בפלייאוף הוא הוכיח זאת שוב והעלה את הסאנס לבמה הגדולה מכולן, גמר ה-NBA, שם ניצב מולו, שוב, מייקל ג'ורדן. באחת מסדרות הגמר הגדולות בהיסטוריה, כולל משחק שכלל 3 הארכות בפיניקס, ידו של מייקל הייתה שוב על העליונה בשישה משחקים.

לאחר אותה עונה מייקל פרש בפעם הראשונה, ולכאורה האליפות הייתה פנויה בשביל בארקלי לקחת, אבל הפציעות החלו להשפיע, ולמרות התמודדות איתנה מול יוסטון בפלייאוף, הסאנס הודחו. כך גם היה בעונת 94/95. הסאנס הוליכו 1-3 על הרוקטס בסיבוב השני, אבל הודחו ב-7 משחקים כשבארקלי הפצוע נעדר מהמשחק המכריע. ההבנה שהוא כבר כנראה לא ייקח אליפות ככוכב ראשי החלה לחלחל ולאחר עוד עונה מאכזבת בה היה בעיקר פצוע עבר לרוקטס, במין מהלך סגירת מעגל שכזה, בו חבר שוב לשני חברי היכל התהילה בעתיד, האקים אולוג'וואן וקלייד דרקסלר. אמנם ההרכב היה חזק מאוד, אך גם מבוגר מאוד ולמרות הופעות בלתי נשכחות של בארקלי (33 ריב' במשחק הבכורה), בארקלי ירד, לראשונה אחרי 10 עונות, מ-20 נק' ממוצעות למשחק. הרוקטס הגיעו לגמר המערב אך הודחו מול היוטה ג'אז.

בארקלי המשיך להיות פצוע בעיקר ולדעוך בצבעוניות אל עבר סיום הקריירה, אשר הסתיימה בפציעה בסוף שנת 99'. בארקלי סירב לסיים כך את הקריירה המפוארת, וחזר למשחק אחרון במדי הרוקטס כדי לתת כבוד לקהל שכל כך אהב אותו במשך כל תקופתו כמקצוען.

בארקלי מגיע לפודיום לא כי הגיע יותר פעמים לאול-סטאר (11) או נבחר ל-MVP יותר מכולם, מדליית הארד הולכת אליו כי הוא ריגש את כל מי שראה אותו משחק, וכל חובב כדורסל רצה לראות אותו פורש עם טבעת, כי כל כך הגיע לו. הוא אולי אחד החברים הכי טובים שלו, אבל מייקל ג'ורדן הוא ללא ספק אחת הסיבות המרכזיות, אם לא המרכזית שבהן, שבגינה צ'ארלס בארקלי לא מעטר את אצבעותיו במעט זהב.

 

מקום 2-קארל מאלון (יוטה ג'אז, לוס אנג'לס לייקרס)

המקום השני הנצחי. אפילו ברשימה הזו קארל מאלון לא הצליח להגיע למקום הראשון למרות קרב לא רע. הדוור הוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, אבל זה לא רק המספרים המטורפים שהוא העמיד במהלך כל הקריירה הזוהרת שלו שהתפרסה על פני 19 שנה, זה גם ההפסדים המפוארים והדרך האצילה בה הוא הפסיד.

מאלון הצטרף ליוטה ג'אז עונה אחרי ג'ון סטוקטון, בדראפט 85'. הוא נבחר רק במקום ה-13, ונחשב עד היום לאחת הגניבות הכי גדולות בהיסטוריה, בעיקר מפני שאף אחד לא ציפה שהשפעתו על המשחק תהיה כה גדולה, במיוחד כשהשילוב עם סטוקטון הפך לכה קטלני.

כבר בעונתו הראשונה (אחרי קריירה לא רעה בלואיזיאנה טק) הוא נתן מספרים לא רעים ושכנע את ראשי הקבוצה לבנות עליו לטווח ארוך ולבנות מסביבו ומסביב לסטוקטון את הקבוצה, כששיחררו את אדריאן דנטלי (שדווקא לקח אליפות יותר מאוחר, עם הבד בויס של הפיסטונס). מאלון הוכיח שהם לא טעו עם יכולת גבוהה בעונתו השנייה והפך להיות הקלעי והריבאונד המוביל של הג'אז.

 

בעונתו השלישית מאלון כבר הפך לאול-סטאר, והוא נשאר כזה במשך 14 עונות רצופות. הוא המשיך לשפר את הקליעה והוליך את הג'אז לפלייאוף, שם גבר על קלייד דרקסלר והפסיד בסיבוב השני לאלופים שבדרך, הלייקרס לאחר קרב עיקש. מאלון הוכיח שהוא נועד לגדולות בפלייאוף הזה עם ממוצעים של 29.7 נק' ו-11.8 ריב'.

בעונה הבאה ג'רי סלואן חבר למורמונים ביוטה והקבוצה החלה להראות ניצוצות. מאלון היה הקלעי השני בטיבו בליגה (אחרי ג'ורדן), זכה ב-MVP של האול-סטאר והוביל את הנגנים למאזן 31-51, שלא הספיק מול גולדן סטייט בסיבוב הראשון. עם זאת, הדוור נבחר לראשונה לחמישיית העונה של הליגה.

מאלון המשיך להעלות את היכולת שלו גם בעונת 89/90, בה קלע 31 נק' לערב והוריד 11.1 ריב'. הוא המשיך להיבחר לחמישיית העונה ואף קלע 61 נק' במשחק אחד. למרות שיפור במאזן מהעונה שעברה (27-55) הג'אז שוב הודחו בסיבוב הראשון של הפוסט-סיזון ע"י הסאנס ומאלון סיים עונה רביעית ללא תואר.

ב-90/91 מאלון כבר היה סופרסטאר, אחד שההגנות מתמקדות בו, אך עדיין הוא העמיד 29 נק' למשחק והמשיך להוריד ריבאונדים בקצב. הוא נהנה מצוות מסייע יעיל וצלח את הסיבוב הראשון של הפלייאוף מול הסאנס, אך כשל מול דרקסלר ופורטלנד. אולם עדיין, אי אפשר שלא היה לחוש בהתקדמות שהתרחשה בארץ המורמונים.

בעונה שלאחר מכן, עונתו השישית בליגה, מאלון התמודד עם מספר מכשולים. הוא הצליח לשמור על המספרים שלו בדרך לסגנות נוספת ברשימת הקלעים. מצד שני, הוא נאלץ להתמודד עם האשמות על אגרסיביות יתר לאחר שביצע עבירה גסה על איזיאה תומאס, שנזקק ל-40 תפרים בעינו לאחר המפגש עם הדוור. עם זאת, מאלון סוף-סוף ביצע ריצה משמעותית בפלייאוף והג'אז הגיעו לגמר המערב, שם שוב נוצחו ע"י הבלייזרס של דרקסלר.

מאלון היה שותף מלא לדרים-טים המהוללת של ברצלונה 92', והמשיך לזכייה נוספת באול-סטאר 93' (משותפת עם סטוקטון), אך בפלייאוף כשל בניסיונו לחזור לגמר האזורי.

בעונת 93/94 מאלון היה ענק. הוא פתח בכל המשחקים וסיים שני (שוב) בכמות הדקות הכלליות בכל העונה. הוא העמיד שוב מספרים מדהימים והוליך את יוטה לריצת פלייאוף מופלאה, שנעצרה רק בגמר המערב מול אולג'וואן והרוקטס, שהמשיכו לזכייה בתואר.

שתי פריצות דרך גדולות הגיע בעונה העוקבת: מאלון הגיע ל-20,000 נקודות בקריירה רק בעונתו התשיעית, והג'אז הגיעו לראשונה למאזן של 60 ניצחונות ומעלה. זה לא עזר להם כי הם פגשו את האלופים המכהנים, יוסטון, כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף ורודי טומג'ונאביץ' אמר את המשפט האלמותי "לעולם אל תזלזל בלב של אלוף" על אותו פלייאוף, אז כנראה שהוא לקח אותו.

קארל מאלון סיים עשור בליגה הטובה בעולם בעונת 95/96. הוא שמר על יציבות של סלע עם הממוצעים (25.7 נק' ו-9.8 ריב'), אבל הצליח לחזור לגמר המערב, הפעם כפייבוריט מול הסיאטל סופרסוניקס של גארי פייטון ושון קמפ. הסוניקס הצליחו לעשות סנסציה ועלו לגמר, ואחרי שחזר מעוד אולימפיאדה עם מדליית זהב מאלון החליט לתת עונה מהסרטים.

הוא קלע 27.4 נק' למשחק, הוביל את הג'אז למאזן מדהים של 18-64 וזכה לראשונה בחייו בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. בפלייאוף הוא כבר היה גדול על הקליפרס והלייקרס, ובגמר המערב, בשחזור מול הרוקטס, הוא הצליח, עם עזרה גדולה מסטוקטון, לעלות לראשונה לגמר הפלייאוף.

מאלון התקשה בשני המשחקים הראשונים להעמיד את המספרים שהוא יודע, והבולס נטלו את ההובלה עם 0-2, אבל בדלטה סנטר הדוור צלצל פעמיים עם שני משחקים גדולים והשווה את הסדרה ל-2-2, אך מייקל ג'ורדן שוב היה שם וביחד עם סטיב קר ומשחק המחלה ההוא, ניצח שניים ברצף והבולס חגגו אליפות חמישית.

97/98 הייתה עוד עונה לפנתיאון. הג'אז סיימו עם המאזן הטוב בליגה (20-62), ומאלון סיים שני במירוץ ל-MVP. בפוסט-סיזון הניסיון דיבר שעות נוספות וכבר בסיבוב הראשון הרוקטס התנדפו, בשני הספרס הצעירים עם טים דאנקן הרוקי לא יכלו לסטוקטון ומאלון ובגמר המערב יוטה הייתה דומיננטית עם סוויפ על הלייקרס של קובי ושאק. יוטה והבולס שוב בגמר, אלא שהפעם יוטה עם יתרון הביתיות.

כבר במשחק הראשון מאלון (21 נק') והג'אז נטלו את ההובלה, אבל במשך כל הסדרה הוא התקשה מול השמירה האימתנית של דניס רודמן. עם ההגנה הרצחנית וג'ורדן האלמותי, הבולס הצליחו לחזור ליוטה עם יתרון 2-3, ומאלון קיבל כדור לפוסט אפ על רודמן בדקה האחרונה של המשחק, כשהג'אז מובילים בנקודה. ג'ורדן הגיע מאחור וחטף את הכדור, והסוף ידוע.

אחרי הכישלון הזה מייקל פרש בפעם השנייה והדרך הייתה סלולה עבור מאלון להשיג את הטבעת הראשונה, ולמרות עוד MVP הרגליים של הקשישים מיוטה כשלו בעונה המקוצרת והאינטנסיבית. בעונות הבאות מאלון המשיך לקלוע בסיטונות אבל הג'אז התקשו מול המערב העמוק והחזק (לייקרס, ספרס, סקרמנטו). עם זאת, בעונת 2002/03 מאלון סימן את נקודת ציון בקריירה המרהיבה שלו, כשעלה למקום השני בטבלת הקלעים של כל הזמנים, כשרק קארים עבדול-ג'אבאר הגדול מעליו.

בסוף העונה הזו החוזה של מאלון ביוטה נגמר, וסטוקטון פרש. הדוור הרגיש שיש לו עדיין מה לתרום, ולא רצה לפרוש ללא טבעת. הוא מצא בלייקרס את מה שחיפש, וביחד עם גארי פייטון, שחתם כמוהו על חוזה מינימום, הוא חבר לשאקיל אוניל וקובי ברייאנט כדי ליצור את אחת החמישיות המפחידות שאי פעם שיחקו. אמנם מאלון ופייטון כבר היו בשלהי הקריירה, אבל הם עדיין היו חלק בלתי-נפרד מהריצה של הלייקרס באותה עונה, שהסתיימה בגמר הפלייאוף, בו מאלון לא שיחק במשחק במשחק 5 והלייקרס הפסידו לדטרויט המופלאה של לארי בראון.

לאחר אותה עונה מאלון פרש, ללא אליפות. המספרים שלו מדברים בעד עצמם, אבל הוא היה מעבר להם. הוא היה השחקן הכי טוב במגרש אבל הוא לא צעק את זה. אולי הוא לא היה חביב לתקשורת, וזה היה מוזר לראות אותו ממלמל כשהוא זורק עונשין, אבל כל מי שראה אותו יודע שאחת הסיבות שמייקל ג'ורדן נחשב הכי טוב זה רק כי הוא שיחק מול הטובים ביותר, והכי טוב ביניהם היה קארל מאלון.

מקום 1-אלג'ין ביילור

והנה הגענו למקום הראשון. ללא ספק, השחקן הגדול ביותר שדרך על פרקטי ה-NBA וסיים את הקריירה המזהירה שלו ללא עצם מוזהב על האצבע שלו הוא אלג'ין ביילור.

ביילור נבחר בדראפט 58' ע"י המינאפוליס לייקרס (ששנה מאוחר יותר יעברו ללוס אנג'לס) במקום ה-1 אחרי שלקח את מכללת סיאטל עד לגמר המכללות. ביילור לא היה מה שנקרא תלמיד מצטיין ואפילו פרש מהלימודים בתיכון לתקופה מסוימת, אבל לכשרון שלו אי אפשר היה להתכחש ומהר מאוד גם הכוכבים הכי גדולים בליגה גילו זאת.

ג'רי ווסט, חברו לקבוצה, אמר עליו ברבות השנים שגם היום הוא לא רואה פורוורדים שיכולים להשתוות ליכולת של ביילור. הקטע הוא שביילור הוא קצת יותר גבוה מג'ייסון קיד (1.95 מ'). עם זאת, כבר בעונה הראשונה שלו הוא התייצב בטבלת הריבאונדרים המובילים במקום ה-3, היה סגן מלך הסלים וסיים כמוסר השמיני בטיבו בליגה, כשהוא בעצם מייצר את תפקיד הסמול-פורוורד האול-אראונד שאנחנו מכירים היום.

 

בואו ניתן למספרים לדבר. עונה של 38.3 נק' בממוצע (שני בהיסטוריה אחרי צ'מברליין), עוד שתי עונות של "רק" 34.0 נק', 10 פעמים בחמישיית העונה, 11 פעמים באול-סטאר, MVP של האול-סטאר בעונת הרוקי, רוקי העונה כמובן, 71 נק' במשחק אחד ו-61 נק' במשחק פלייאוף (שיא בזמנו, נשבר ע"י מייקל ג'ורדן).

אז איך שחקן ענק כזה, עם ממוצעים מפלצתיים כאלה, עם השפעה כל כך גדולה על המשחק מסיים קריירה של 12 עונות ללא אליפות אחת? ובכן, היו שניים. ביל ראסל ורד אאורבך.

ביילור שיחק בתקופת השלטון הנצחית של הסלטיקס, ולמרות מספר בלתי נתפס כיום של 8 גמרים(!) הוא לא הצליח לזכות באליפות. עם זאת, הוא היה הכי קרוב לכך מבין כל אלו ברשימה. 3 פעמים הם גררו את הסלטיקס הגדולים למשחק 7, ופעם אחת אפילו להארכה. אבל אף פעם הוא לא יצא מנצח.

ביילור הוביל את הלייקרס ביחד עם ווסט בשנות ה-60 (בעונת 61-62 ביילור נקרא לדגל ושירת בבסיס בפורט לואיס, וושינגטון ושיחק רק כשנתנו לו פס בסוף שבוע. הזוי!) והיה חלק אינטגרלי מה-DNA של הקבוצה, של זוהר, של אטרקטיביות, של משיכת הקהל בזכות המשחק הרב-גוני שלו.

כבר באמצע שנות ה-60, בשיא הקריירה שלו, הפציעות החלו לפגוע בביילור ובסופו של דבר הוא פרש ב-1972, עונה אחת מוקדם מדי (באותה עונה הלייקרס זכו באליפות).

ביילור התייצב בסופו של דבר על ממוצעי קריירה מפלצתיים של 27.4 נק' ו-13.5 ריב'. תוסיפו לזה 4.3 אסיסטים כל משחק וקיבלתם את אחד מחמשת השחקנים הכי רב-גוניים בהיסטוריה, ואת המקום הראשון ברשימת הגדולים שלנו.

ביילור המשיך גם לקריירת אימון לאחר הפרישה, ונכנס להיכל התהילה ב-1980. ב-1996 נבחר ל-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. כבוד.