עובדות וסיפורי נ.ב.א (55)/ רון טחן

השבוע בפינתנו, נתחיל עם ההיסטוריה של המועדון העתיק בליגה, נמשיך עם האלוף הצעיר בתולדות בליגה, ונסיים עם סקירתו של אחד המועדונים המצומצים בעולם הכדורסל.

1.בשנת 1923, נוסד בניו יורק מועדון קבוצת הכדורסל של ה"רוצ'סטר סיגראנס" על ידי מר לסטר הריסון, כאשר את הפעילות מממן בית זיקוק מקומי.

במהלך השנים הבאות, הריסון ארגן ואימן את הקבוצה, ששינתה את שמה מספר פעמים, עד שב-1945 הצטרפה לליגת ה-אנ.בי.אל (NBL) ושינתה את שמה ל"רוצ'סטר רויאלס (מלכותיים"), לאחר שבנו בן ה-15 של הריסון זכה בתחרות שנועדה למצוא שם חדש.

הצטרפותה של הרויאלס הוכתרה כהצלחה מקצועית מיידית, מה שלא מנע מהריסון להעביר ב-1948 את הרויאלס לארגון החדש – בי.איי.איי (BAA).

ואולם, כעבור שנה אחת בלבד, שני הארגונים התארגנו לארגון אחד, שרובכם בטח מכירים בשמו הנוכחי – NBA.

השנים חלפו להן, ולאחר זכייה היסטורית באליפות ב-1951 (על חשבון היריבה העירונית, הניו יורק ניקס), הקבוצה לא הצליחה לשחזר את ההישג, ונדדה בין מקומות שונים.

אחד המקומות בהם עברה הקבוצה היה קנזס, שם הכינוי "רויאלס" כבר היה תפוס ע"י קבוצת הבייסבול המקומית.
משכך, החליטו ראשי המועדון לשמור על ה"מלכותיות", ושינו את שם הקבוצה ל-"קנזס סיטי קינגס".

בשנת 1980 הוצג בהיכל התהילה מייסד המועדון לס הריסון בהיכל התהילה של הכדורסל, וכעבור מספר שנים זכה לראות את הקינגס עוברים דירה בפעם האחרונה (לבינתיים), לאחר שקבוצת אנשי עסקים מסקרמנטו שבקליפורניה שילמה עבור הכבוד 10.3 מיליון דולר.

בהתחשב בכך שהריסון (חבר בהיכל התהילה של הספורטאים היהודים) הקים את המועדון ב-1923, הרי שהקינגס יכולים להתגאות בעובדה הבאה – הקינגס הוא המועדון הוותיק בליגה.

*

2. דארקו מילצ'יץ ככל הנראה ייזכר לעד כאחד הבאסטים הגדולים בתולדות הליגה.

כידוע לרובכם, הסנטר הסרבי נבחר שני בדראפט 2003 על ידי דטרויט, ומעולם לא הצדיק את מיקומו הגבוה, כאשר העובדה שנבחר לפני כוכבי ענק דוגמת דווין וויד, כרמלו אנטוני, וכריס בוש, בטח לא עוזרת לו.

עם זאת, הוא עדיין הצליח להיכנס לספרי ההיסטוריה של הליגה: דארקו מילצ'יץ הוא השחקן הצעיר ביותר שאי פעם זכה באליפות.

אל ההישג הזה הגיע בשנתו הראשונה על הספסל של הפיסטונס, שהשלימה ניצחון 1-4 על הלייקרס ב-15 ליוני 2004, חמישה ימים לפני הולדתו ה-19 של מילצ'יץ.

 *

3. לשחק עם שני סקוררים גדולים באותה הקבוצה, יכול להיות לפעמים דבר בעייתי.

הרבה פעמים זה מוביל לכך שהממוצעים (וגם האגו) של אחד או שניהם נפגעים, ולכן, מצב בו שני שחקנים מאותה קבוצה מובילים את הליגה בנקודות הוא לגמרי לא שגרתי.

ואולם, זה בכל זאת קרה, ואפילו לא פעם אחת, אלא פעמיים.

הפעם הראשונה הייתה בעונת 1954/55 אז ניל ג'ונסטון ופול אריזין קלעו 1631 ו-1512 נקודות בהתאמה עבור הפילדלפיה ווריורס.
עם זאת יש לציין שהליגה כללה 8 קבוצות בלבד עם מעט שחקנים, וששניהם החזיקו בממוצעים נמוכים יחסית לעונות אחרות עם 22.7 ו-21 נקודות למשחק בהתאמה.
למעשה, בוב קוזי מבוסטון החזיק בממוצע למשחק גבוה משל אריזין (21.2), אך קלע פחות ממנו בגלל שפספס משחק אחד.

הפעם השנייה הייתה מקרה ברור וחריג הרבה יותר.
זה קרה באופן קצת אירוני בעונת 1982/3, בה מוזס מלון חבר לד"ר ג'יי בסיקסרס וגרם לירידה בממוצעים של שניהם (מלון ירד בכ-7 נק', הדוקטור ירד בכ-3 נק' למשחק).

מי שניצלו זאת היטב היו אלכס אינגליש (2326 נקודות 28.4 למשחק) וקיקי וונדאווי (2186 נקודות 26.7 למשחק), בדרכם לסיים כסקוררים המובילים של הליגה במדי הדנבר נאגטס של אותה עונה.

 

הנאגטס, תחת הנהגתו של המאמן דאג מו, שיחקה בקצב מסחרר וקלעה לא פחות 123.2 נקודות למשחק (מקום ראשון בליגה, כמעט 9 נק' מעל סן אנטוניו השנייה), כשגם דן איסל הוותיק קולע 21.6 נקודות למשחק.

למרות ההישג החריג והמרשים, יכולת הקליעה לא עזרה לדנבר יותר מדי, כאשר הודחה על ידי הספרס בסדרת פלייאוף התקפית במיוחד, שהסתיימה בחמישה משחקים עם ממוצע של כ-119 נק' למשחק לנאגטס, לעומת כ-132 נק' של סן אנטוניו (תודה לעידו גילרי)

*

4. במהלך חודש נובמבר של שנת 1990 נפגשו גולדן סטייט ודנבר למשחק התקפי במיוחד.

גולדן סטייט קלעה 162 נק' לעומת 158 של דנבר, כולן במהלך הזמן החוקי. בכך, קבעו שתי הקבוצות שיא ליגה לנקודות במועד החוקי ביחד למשחק, כאשר את המנצחת הובילו טים הארדוואי עם 38 נק', כריס מאלין עם 32, ומיץ' ריצ'מונד עם 29.

*

5. קלייד לובלט, ביל ראסל, קיי סי ג'ונס, ג'רי לוקאס, קווין באקנר, מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון. מה משותף לחבורה המכובדת? ובכן, השביעייה הזו שייכת למועדון מצומצם ביותר של שחקנים שזכו גם באליפות המכללות, גם באליפות הנ.ב.א, וגם במדליית זהב אולימפית. הראשון שהגיע להישג היה לובלט, שבשנת 1952 זכה באליפות המכללות עם קנזס וזהב אולימפי, וכעבור שנתיים השלים את הטריפל עם אליפות במדי המינאפוליס לייקרס.

הבאים בתור היו ביל ראסל וקיי סי ג'ונס, ששיתפו פעולה יחדיו באוניברסיטת סן פרנסיסקו, בנבחרת, ולאחר מכן בבוסטון סלטיקס (כולל שתי זכיות עם מיודענו קלייד לובלט).

הרביעי בתור הוא ג'רי לוקאס, שזכה ב-1960 באליפות המכללות וזהב אולימפי, והשיג את טבעת האליפות המיוחלת בשנת 1973 במדי הניקס.

השחקן האנונימי ביותר ברשימה, קווין (Quinn) באקנר, זכה בתואר המכללות עם הקבוצה הבלתי מנוצחת של אינדיאנה ב-1976, אותה שנה בה סייע לנבחרת לגבור על נבחרת יוגוסלוביה לשעבר בגמר האולימפי, וכעבור 8 שנים זכה באליפות במדי בוסטון הגדולה.

ומהאנונימי מכולם, למפורסם מכולם – מייקל ג'ורדן. בשנת 1984 קלע ג'ורדן את סל הניצחון בדרך לאליפות המכללות עם צפון קרוליינה, ובקיץ היה הקלע המוביל של הנבחרת בדרך לזהב. כעבור שבע שנים, זכה ג'ורדן באליפות הראשונה שלו, והצטרף למועדון.

ואחרון חביב לבינתיים – קבלו את ארווין (מג'יק) ג'ונסון!
מי שנחשב לרכז הגדול בתולדות המשחק, זכה באליפות המכללות עם מישיגן סטייט(על חשבון לארי בירד) בשנת 1979, וכבר כעבור שנה סייע ל-לייקרס להשיג אליפות.
להשלמת הזכייה המשולשת, חיכה ג'ונסון עד לשנת 1992, אז לקח חלק בנבחרת החלומות.

 

 

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. *מילצ'יץ היה אכזבה, אבל לפי מראהו אני מתפלא שהוליווד לא חטפה אותו.
    *אינגליש הוא אחד השחקנים האנדרייטד מכולם בכל תולדות הליגה.
    *לובלט היה "הענק הלבן" של הסלטיקס, שחקן שזכיתי לראות במשחקי הראשון ב-NBA. הוא היה ענק חמוד אז, אבל כולו הטה 2.03 מ'. מאד התפלאתי כשהוא ניבחר להיכל התהילה ב-1988, אבל אחרי הכל הוא היה השחקן המכ=רכזי של קנזס כשהם לקחו את אליפות המכללות, ואז לקח 2 אליפויות עם הסלטיקס. הוא לא עלה בחמישייה כי היה להם אחד בשם ביל ראסל.

    1. הזיכרון מתעתע בך. הוא לא היה יכול להיות במשחק הזה כי הוא הגיע לבוסטון רק בעונה שאחרי. באותה עונה הוא היה בהוקס.

      1. מסתבר. אבל ראיתי אותו בכמה משחקים – 2-3 -עם הסלטיקס. אולי ב-1963 או 1964 בסינסינטי או בניו יורק בחופשות חג המולד

  2. תודה, רון.

    איזו קבוצה פסיכית הייתה דנבר של תחילת שנות ה-80.
    אחד המשחקים הכי זכורים לי כנער זה דנבר נגד הסאנס,
    כאשר בשורות הנאגטס פט לבר ואלכס אינגליש היו פשוט בלתי ניתנים לעצירה,
    ובסאנס אלו היו KJ וצ'יימברס שהתפוצצו.
    אני לא זוכר את התוצאה, נראה לי שכל קבוצה קלעה לפחות 140 נק', ושצ'יימברס ולבר קלעו כל אחד 40+ נק' –
    אבל 2 דברים אני כן זוכר –
    הסאנס הפסידו בנקודה או 2,
    וזה היה אחד מהמשחקים הכי התקפיים, והכי מהנים, שזכורים לי מאותה תקופה של METV

  3. אני חושב שמיליצ'יץ' סיפר פעם כמה הוא שונא כדורסל וכמה לא רצה להיות חלק מה NBA. אז אחרי כמה שנים כושלות הוא לקח את המיליונים שהרוויח ועכשיו הוא מנהל חווה משגשגת בסרביה

  4. לגבי משחק עם הכי הרבה נקודות
    למיטב זכרוני המשחק היה דטרויט נגד ?
    המשחק כלל 4 הארכות.
    דטרויט קלעה 17x לעומת 16X של הקבוצה השנייה.
    כך שהמשחק של גודלם נגד דנבר נכון עבור משחקים ללא הארכה.

  5. ולדעתי מעט מאד באסטים שינו את ההסטוריה של הליגה כמו שדארקו שינה אם מסתכלים על השחקן שנבחר אחריו בדראפט או במקרה הזה – אפילו שלושת השחקנים שנבחרו אחריו.

  6. פינה מצוינת.
    דארקו היה באסט בגלל השחקנים שבאו אחריו. אם ההייפ שדחף אותו גבוה מדי הוא היה סתם גבוה מוכשר שלא מיצה כת יכולתו בנב"א. שחקן בינוני וזהו

  7. תודה על הפוסט. מי שיכול לעשות עוד טרבל של זהב-קולג'-NBA: אנטוני דיוויס. יש אליפות מכללות, יש זהב אולימפי. אליפות NBA? לא תהיה כל עוד הוא נשאר אצל הפליקנס, אבל אני חושב שיקח מתישהו.

    למריו צ'למרס יש אליפות אנ.בי.איי ומכללות, אבל לא זהב אולימפי וכנראה לא יהיה.

  8. מייקל אף זכה פעמיים בזהב אולימפי כשזכה גם ב-92'.
    מבחינת תארים אישיים אני חושב שבירד היחיד שזכה גם בלהיות אול אמריקן בתיכונים, בשחקן השנה במכללות, ב-MVP של העונה הסדירה וב-MVP של הגמר, וכן השחקן היחיד שהיה גם MVP כשחקן, גם מאמן השנה וגם המצטיין בתפקיד ניהולי (לא זוכר מהו התפקיד).
    מבחינת תארים קבוצתיים, חסר לו התואר במכללות כי בגמר נכנע לקבוצה עדיפה בהרבה שהשחקן המוביל שלה היה לא פחות טוב ממנו ולא פחות וינר ממנו.

  9. אריזין שיחק עם וילט שהיה המוביל בנקודות בהרבה ועדיין היהלו ממצועצים נהדרים של עשרים וכמה נקודות למשחק.

  10. אני חושב שדארקו הוא די קורבן הנסיבות. אם מלכתחילה היה מגיע למאמן שפחות רוצה\יכולה לזכות ע כ ש י ו, ויותר מתרכז בפיתוח שחקנים (טיבודו סטייל), היה מצליח הרבה יותר ולא היה מאבד את התשוקה למשחק.

להגיב על אפלטון לבטל

סגירת תפריט